תן לבחור שבילה את 15 החודשים האחרונים בניסיון להבין איך לפתור את בעיית ההתאבדות של הצבא להמציא משפט שיכול לעזור לכל מי שאכפת לו ממניעת התאבדות.
סגן ראש המטה של הצבא, גנרל פיטר קיארלי, התייחס לדו"ח הצבאי שפורסם לאחרונה על התאבדות והתנהגות בסיכון גבוה, אמר:
"עבור חלקם, קשיחות השירות, פריסות חוזרות ונשנות, פציעות ופרידות משפחתיות הביאו לתחושת בדידות, חוסר תקווה ועייפות החיים".
עייפות חיים.
הביטוי הזה לוכד היטב את השילוב של חוסר תקווה וכעס, תחושות של לכוד, חרדה ומצב רוח רע, שהם סימני אזהרה להתאבדות.
זה גם עדות לתשישות המוחלטת שאדם אובדני חש כשהוא מגיע לנקודה שבה נראה הכי טוב לסיים את הכאב הרגשי על ידי סיום החיים לחלוטין.
אני תמיד מחפשת דרכים טובות וקלות יותר לדבר על התאבדות ומניעת התאבדות, מונחים שמפשטים שיחות ומבהירים פתרונות.
מבחינתי, המונח הזה מזמן נותן קול גדול יותר לאנחותיהם של אנשים שאומרים, "נמאס לי". זה ממחיש עד כמה רחוק וכמה רחוק הרגשות האלה מגיעים - זה לא רק בלהתעייף ממלחמות או ממערכות יחסים קשות ומאחריות משפחתית, אלא בלהיות עייף מהחיים, מהכל.
אבחון (פסיכיאטרים ונותני שירותי בריאות הנפש אחרים) עשוי לשלב שאלה באמצעות מונח כגון "עייפות חיונית" בהערכת הפרט. אני חושב על כמה אנשים יכולים לקבל את העזרה שהם צריכים מוקדם יותר כי, כן, הם מרגישים את עייפות החיים, וכן, הם היו רוצים לא להרגיש את זה.
ניתן להשתמש במונח זה בקמפיין כדי לעודד אנשים לבקש עזרה. זה יכול לשמש במקום מילים אחרות כל כך עמוסות בקונוטציות שליליות שאנשים חוששים להשתמש בהן כדי לתאר את רגשותיהם שלהם מחשש שיתייגו אותם וסטיגמטיים.
אני תוהה מה הופך מונחים מסוימים של בריאות הנפש לאטרקטיביים יותר מאחרים. האם יש לך רעיונות לגבי מה תורם לצמיחתם של מונחים מסוימים ולהתיישנותם של אחרים? מה אתה חושב על הרעיון הזה של "עייפות חיונית"?
זכויות יוצרים 2010 אלנה פרמק סנדלר, כל הזכויות שמורות
ההערות האחרונות